למה הלב שלי דופק ככה? (וזה סימן טוב)

הגוף שלך לא "משתגע", הוא פשוט נכנס ל"מצב טורבו" כדי להכין אותך להתמודדות מול איום. זו מערכת שעובדת מצוין.

למה זה קורה בקצרה?

מכירים את גלאי העשן במטבח? התפקיד שלו הוא לצפצף ברגע שהוא מזהה סכנה. במוח שלנו יש "גלאי עשן" קטן (האמיגדלה), שנועד לשמור עלינו מפני טורפים ואיומים.

כשהגלאי הזה מזהה סכנה – או אפילו מחשבה מפחידה – הוא מפעיל מיד את מערכת ההזעקה של הגוף. הוא מציף אתכם באדרנלין כדי להכין את השרירים שלכם לפעולה מהירה של "הילחם או ברח".

במצבי מלחמה או מתח, הגלאי הזה הופך לרגיש מאוד. הוא מפעיל "אזעקת שווא" גם כשאין איום פיזי מיידי. התוצאה היא שהגוף מוצף באנרגיה אדירה שאין לה לאן לצאת, וזה בדיוק מה שאתם מרגישים עכשיו.

מזהים את זה אצלכם?

הסימנים האלו הם הוכחה שהמערכת שלכם תקינה:

דפיקות לב מהירות: הלב עובד קשה כדי להזרים דם לשרירים.

רעד בידיים או ברגליים: אנרגיה (אדרנלין) שהגוף הכין לפעולה.

נשימה מהירה: ניסיון להכניס המון חמצן בזמן קצר.

הכלי שלי: "לנער את זה" (Shake It Out)

הפתרון הוא לעזור לאנרגיה הזו לצאת החוצה באמצעות רעד יזום:

קומו מהכיסא.

נערו את כפות הידיים והרגליים בחוזקה (כאילו מנסים לייבש מים מהגוף).

קחו נשימה עמוקה בסוף.

צפו בהדגמה קצרה

---

המדע מאחורי הדפיקות: מה קורה במערכת העצבים?

כדי להבין טוב יותר את מה שעובר עליכם, ולמה דפיקות לב מואצות הן תגובה בריאה, צריך להכיר את מערכת העצבים האוטונומית. זו המערכת שאחראית על כל הפעולות הלא-רצוניות בגוף שלנו, והיא מורכבת משני חלקים עיקריים שפועלים כמו דוושת גז ודוושת ברקס.

דוושת הגז: המערכת הסימפתטית

כשאתם מרגישים חרדה, לחץ או פחד פתאומי, המערכת הסימפתטית היא זו שנכנסת לפעולה. המטרה האבולוציונית שלה היא אחת: הישרדות. בעבר, כשהיינו צריכים לברוח מנמר בג'ונגל, המערכת הזו הצילה את חיינו.

התהליך מתחיל במוח, באזור שנקרא אמיגדלה (אותו "גלאי עשן" שהזכרנו). האמיגדלה קולטת גירוי – זה יכול להיות רעש חזק, כותרת מפחידה בחדשות, או אזעקה. היא שולחת פקודה מיידית לבלוטות יותרת הכליה להפריש הורמוני דחק, ובראשם אדרנלין וקורטיזול.

למה אני מרגיש את זה פיזית?

ההורמונים האלו מחוללים שינויים דרמטיים בגוף תוך שניות בודדות, וכל שינוי כזה נועד לשרת מטרה הישרדותית:

דופק מואץ: הלב מתחיל לפמפם בחוזקה כדי להזרים דם עשיר בחמצן ובסוכר לשרירים הגדולים (רגליים וידיים). הגוף מתכונן לרוץ מהר או להילחם בכוח. לכן אתם מרגישים את הלב "הולם בחזה".

נשימה שטוחה ומהירה: הגוף מנסה לחמצן את הדם במהירות האפשרית. זה עלול לגרום לתחושת מחנק או סחרחורת קלה, אך למעשה אתם נושמים יותר מדי חמצן (היפר-ונטילציה), לא פחות מדי.

רעד בגוף: הרעידות שאתם מרגישים הן תוצאה של טונוס שרירים גבוה. השרירים דרוכים ומוכנים לזינוק. כשהאנרגיה הזו לא משתחררת בריצה או בפעולה פיזית, היא מתבטאת כרעד בלתי נשלט.

אזעקת שווא בעידן המודרני

הבעיה היא שהמוח שלנו עדיין עובד כמו המוח של האדם הקדמון, אבל הסכנות השתנו. כשאנחנו יושבים בממ"ד או קוראים חדשות, אין לנו לאן לרוץ ואין לנו במי להילחם פיזית. הגוף מוכן לפעולה, אבל אנחנו נשארים במקום.

נוצר פער בין "המוח החושב" (הקורטקס), שמבין שאנחנו יושבים על הספה, לבין "המוח הרגשי" (האמיגדלה), שבטוח שיש נמר בחדר. הפער הזה יוצר את תחושת החרדה והאי-שקט. הגוף מוצף באנרגיה שאין לה לאן ללכת.

למה הניעור עוזר?

כאן נכנס לתמונה הכלי של "לנער את זה". בטבע, בעלי חיים שניצלו מסכנה (למשל, איילה שברחה מאריה) נראים לעיתים קרובות רועדים בחוזקה לאחר האירוע. הרעד הזה הוא מנגנון טבעי של פריקת טראומה (Discharge). הוא מאותת למערכת העצבים שהסכנה חלפה ושניתן לחזור לשגרה.

כשאנחנו מנערים את הידיים והרגליים באופן יזום, אנחנו בעצם "משלימים את המעגל". אנחנו נותנים לגוף את הפעולה הפיזית שהוא כל כך רצה לעשות, שורפים את עודפי האדרנלין, ומאותתים למוח שאפשר לעבור ממצב "הישרדות" חזרה למצב רגיעה ומנוחה.