קפאתי במקום ולא זזתי. מה לא בסדר אצלי? (כלום)

תגובת ה"קפא" (Freeze) היא לא פחדנות ולא בחירה. זהו מנגנון ביולוגי חכם שנועד להציל חיים כשהמוח מחליט שהאיום גדול מדי.

למה זה קורה בקצרה?

כולנו מכירים את "הילחם או ברח", אבל יש אופציה שלישית שהמוח שומר למצבי קיצון: "קפא". דמיינו שהסוללה בטלפון שלכם יורדת ל־1% והוא נכנס אוטומטית ל"מצב חיסכון באנרגיה". המסך מחשיך והאפליקציות נסגרות. זה בדיוק מה שקורה לגוף בקיפאון.

כשהמוח שלכם מעריך שאי אפשר להילחם בסכנה ואי אפשר לברוח ממנה (למשל, כשאין לאן לברוח או שהפחד משתק), הוא מפעיל "כיבוי מערכות". המטרה האבולוציונית היא "לשחק אותה מת" כדי שהטורף לא יבחין בנו, וגם כדי לנתק אותנו מהכאב הפיזי והרגשי של הסיטואציה. זה לא אתם שבחרתם לא לזוז – זו מערכת ההפעלה שלכם שהחליטה להגן עליכם בדרך היחידה שהיא מכירה.

מזהים את זה אצלכם?

אם הרגשתם את הדברים הבאים, סימן שהמערכת שלכם נכנסה למגננה עמוקה:

שיתוק פיזי: הרגשה שהרגליים "כבדות כמו בטון" או שאי אפשר להזיז איברים.

ניתוק (דיסוציאציה): תחושה שאתם בחלום, שאתם מסתכלים על האירוע מבחוץ, או שהכול קורה בהילוך איטי.

"בלק אאוט" מנטלי: המוח מתרוקן ממחשבות, כאילו מישהו ניתק את הכבל מהחשמל.

הכלי שלי: "ריסטרט קר" (Cold Restart)

מכיוון שהקיפאון הוא מצב של מערכת העצבים, אי אפשר "לחשוב" את הדרך החוצה ממנו. צריך לאותת לגוף פיזית לחזור לעניינים. הכלי הכי יעיל הוא מים קרים:

גשו לברז ושטפו פנים במים קרים מאוד.

אם אין ברז, שימו בקבוק מים קרים או קרח על העורף או על המצח.

הקור מפעיל רפלקס עתיק (רפלקס הצלילה) שמאט את הלב ומעיר את החלק החושב במוח.

לצפייה בהדגמה קצרה

המדע שמאחורי הקיפאון: למה אני לא מצליח לזוז?

רבים מהאנשים שחווים קיפאון בזמן אירוע חירום נושאים איתם אחר כך תחושות קשות של אשמה ובושה. "למה כולם רצו לממ"ד ואני נשארתי לעמוד בסלון?", "האם אני פחדן?". התשובה המדעית היא חד־משמעית: לא. הקיפאון הוא לא כשל מוסרי, הוא מנגנון ביולוגי.

מערכת הבלמים: העצב הוואגוס הדורסלי

כדי להבין את הקיפאון, צריך להכיר את החלק הפחות מדובר במערכת העצבים שלנו, המכונה העצב הוואגוס הדורסלי (Dorsal Vagus). אם במאמר הקודם דיברנו על "גז" (אדרנלין), כאן מדובר על "בלם חירום".

המוח שלנו סורק את הסביבה כל הזמן (תהליך שנקרא Neuroception). כשהוא מזהה סכנה, הוא מנסה קודם את אסטרטגיית הפעולה (בריחה או מלחמה). אבל אם המוח מגיע למסקנה מהירה שהאיום הוא בלתי נמנע, גדול עלינו, או שאין לנו סיכוי לנצח – הוא מושך בבלם החירום.

"לשחק אותה מת" – אסטרטגיה בת מיליוני שנים

זהו המנגנון העתיק ביותר שיש לנו במוח, שאנו חולקים עם זוחלים. בטבע, חיה שקופאת ולא זזה הופכת לבלתי נראית עבור טורפים מסוימים שמזהים תנועה. יתרה מכך, אם הטורף כבר תפס אותה, מצב הקיפאון מפריש משככי כאבים טבעיים (אנדורפינים) ומנתק את התודעה, כדי שהחיה לא תסבול ברגעי הסוף.

אצל בני אדם במצבי מלחמה או טרור, המנגנון הזה מופעל לפעמים בעוצמה רבה. זה גורם לירידה דרסטית בקצב הלב, בלחץ הדם ובטונוס השרירים – ההפך הגמור מהתקף חרדה "רגיל". זו הסיבה שאנשים מדווחים על עילפון או על תחושת כבדות קיצונית.

למה זה קורה דווקא לי?

חשוב להבין שאין לנו שליטה מודעת על הבחירה בין "הילחם", "ברח" או "קפא". ההחלטה מתקבלת בחלקיקי שנייה באזורים במוח שאינם נגישים למחשבה המודעת שלנו. העובדה שקפאתם לא אומרת עליכם כלום כאנשים, מלבד העובדה שיש לכם מוח הישרדותי שעושה את המקסימום כדי לשמור עליכם בחיים בסיטואציה בלתי אפשרית.

איך יוצאים מזה?

היציאה ממצב קיפאון צריכה להיות עדינה. בניגוד למיתוס, לא צריך "לנער" או לצעוק על אדם שנמצא בקיפאון. צריך להחזיר לו את תחושת הביטחון והגוף. שטיפת הפנים במים קרים, כפי שהצענו, עוזרת לעורר את המערכת. גם קול מרגיע ומוכר, או מגע עדין (אם האדם מסכים), יכולים לאותת למוח שהסכנה המיידית חלפה ושמותר "להדליק את האור" בחזרה.